לעט עתה

הקורא והמחבר - השתקפויות הדדיות בראי היצירה
מאת erato

הקורא והמחבר - השתקפויות הדדיות בראי היצירה

היצירה הספרותית הינה חוויה אינטלקטואלית-תקשורתית, אשר שותפים לה שניים – המחבר והקורא. בתפישה פשטנית ניתן לכאורה לומר כי האחד יכול להתקיים ללא השני ולהיפך, אולם העניין הרבה יותר מורכב – היצירה נבראת בידי שניהם, גם אם הכותב מוביל והקורא הולך בעקבותיו. מאיר שלו מתייחס לכך בספרו 'סוד אחיזת העיניים': "העלילה, הרעיונות, הדימויים, הגיבורים – לא שוקטים על שמריהם אחרי שהסתיימה מלאכת כתיבתם. הספר שב ונוצר עם כל קורא וקורא, ואלף הפנים והפירושים שאלף קוראים מוצאים בו – הן העדות החותכת לכך. במונחים אופטיים, הספר, המוקרן מזכרונו, מנפשו ומדמיונו של הכותב, משתבר במנסרה שהיא הקורא".
באמצעות המילה הכתובה נוצרת זיקה, בעיקר רוחנית, בין הכותב לקורא ולהיפך, אולם בד בבד ניתן להתייחס לנקודות נוספות המשתקפות בקשר ביניהם כצירוף מובהק של אמנות ומיומנות שמעמידות מערכת יחסים מיוחדת בין דובר לנמען.

הקורא בראי המחבר

לא אחת נשאלת השאלה האם יש קשר בין טיב הקורא שאותו רואה המחבר לנגד עיניו במהלך הכתיבה לבין טיב הלשון שבה הוא כותב, שהרי נהיר לכל ש"אין הכותב מכיר את קוראיו. הם נעלמים, הם רבים, הם שונים זה מזה". לא אחת מתקבלת תשובה על ידי כותבים שמעידים על עצמם שבמהלך כתיבתם אין הם רואים לנגד עיניהם את הקורא, אלא מתכנסים הם אל עצמם, דמיונם ונסיונם ומתוך כל אלה נובטת היצירה. אולם אז עולה השאלה לגבי הבחירות הנעשות על ידם בתהליך הכתיבה – שהרי המשלב הלשוני, בחירת הסגנון, אוצר המילים וטיב הרמזים מופנים לקהל-יעד כלשהו, שהוא-הוא הקורא החזוי על ידי הכותב ושלסופר יש מודעות ברורה למי הוא פונה.

אם נביט בראי התפתחות היצירה נראה כי לביאליק ולבני דורו היו תפיסות לגבי לשונה הראויה של הספרות וציפיות תרבותיות-לשוניות מסויימות מן הקורא המשכיל, שהן שונות מאלו של נתן זך ובני דורו וכן הבאים אחריהם. בעוד שביאליק חי בדור, שבו הלשון יצאה מחוץ לתחום הספרות והייתה ללשון דיבור, תוך היווצרות פער בין שתי הלשונות, הרי שנתן זך מצידו נדרש כבר למלחמה נגד הגבהת-היתר של לשון הספרות נוסח שלונסקי-אלתרמן. עליו ועל בני דורו לא היה מוטל התפקיד להילחם למען המבטא הישראלי בשירה. את המלחמה הזו ניהלו שלונסקי וחבריו ובכך קירבו את לשון השירה ללשון הדיבור.

בימינו, כשהחברה מגוונת ודינמית מאד ורוב הסופרים אינם חשים מחוייבות כלפי נורמה לשונית תרבותית כלשהי, קיים פיתוי להחניף לקורא ולדבר אליו, במיוחד בעגת היומיום, וביחוד כשהשיקול המסחרי גובר על השיקול התרבותי האסתטי. כמו כן לא קיימת כיום אוטוריטה ספרותית-תרבותית. אם בעבר היו יוצרים, כגון ש"י עגנון, ח.נ. ביאליק וכו' ששימשו מחסומים בפני רבים, הרי כיום אין סמכות רוחנית מרכזית שהכל מקבלים את כתיבתה כנורמה, כדגם ראשי וכנוסחה. אדרבא, כיום רווחת בספרות כתיבה "רזה" בניגוד לזו ה"דשנה" שלעיתים, בלא יודעין מהווה הפגנת חוסר אונים ובורות לשונית.

רוב הסופרים לא מבקשים להתוודע אל הקורא או לפנות אליו בדברים, אם כי ניתן להתקל במקרים שבהם היוצר משגר 'מכתב' לקוראיו מעל דפי הספר ממש, ולא אחת הפניות הללו חושפות את הרהורי ליבו, שלעיתים הן משעשעות או אינפורמטיביות, אולם ברוב המקרים הן מעידות שהסופר אינו בטוח בכוחו של הספר להעביר את דבריו, או ברצונם הטוב של הקוראים לקבל אותם. לפעמים הפניה נעשית בגוף הסיפור, ולפעמים היא מהווה הקדמה רשמית לסיפור.

המגע עם היצירה

במגעו עם יצירה מבקש לו הקורא הנאה שלרוב מתאפיינת ב'גילוי' ו'פתרון חידה' .
לדעת מה הוטמן ע"י היוצר ביצירתו פירושו – לכל היותר – לקרוא מודעה או לקלוט ידיעה מאת היוצר. לדעת איך הוצפנה המודעה או הידיעה המסויימת, פירושו לקלוט מסר, לשמוע בשורה, להבין אופי, למלא חלל ריק. בשירה למשל – הידע המיוחד שהשירה מקנה לנו מגיע אלינו באמצעות הצורה . צריך להבחין בדייקנות האפשרית ביסודות השירה – ההתרחשות האנושית, התמונות, המקצב, ההיגדים – וצריך להתעורר לחלוטין לאימפאקט של הכוליות תוך הבנה שהשלם הוא גדול ושונה מחלקיו.

יצירה ספרותית מדברת אל ליבו של אדם דרך ראשו, מפני שהיא מדברת רק אל אדם השולט בלשון, המבין והמעריך את הלשון – לשון של מילים, צלילים, דימויים, תמונות, וכמובן – משמעויות ומחשבות
הלשון היא ה"חומר" השירי הראשון והעיקרי. בלי ידיעתה ובלי ידיעת דבריה וגלגולי משמעויותיה לא נוכל להעריך את השיר ואת אופן לידתו. המשורר משנה את האוצר הלשוני, מתמרן עימו ומעצב אותו ברצונו כדי להשיג משמעויות חדשות. כך גם לגבי "חומרי שירה" אחרים, שצריך להכירם בקונטקסט ההיסטורי והגיאוגרפי לשם הבנת שיר לשם הערכתו – מוסכמות ואופנות ספרותיות, אידאות חברתיות, מדעיות וכו'.

גישתו של הקורא אל השיר, ובעיקר אל השיר הלירי, מושפעת ישירות מתפישתו את טיבם של אמנות הפיוט ומהגדרתו את כוחות הנפש.

אין סוף לעדויות משוררים על עצמם ועל טירחתם ביצירות מסויימות, כדי להוכיח את מידת האומנות והמלאכה המושקעת בהן:
"הייתי זקוק לשישים ושבע טיוטות כדי להגיע לסיפוק, שאמנם השיר "פרופלר" הושלם וכי אני הבנתי מה שהרגשתי... אני מקווה ששום קורא לא יזדקק לשישים ושבע קריאות כדי להגיב תגובה משמעותית לשיר, אבל אני מסופק מאד אם קריאה אחת, ואפילו שתיים או שלוש, תבנה אצל הקורא תגובה מליאה לשירי. קוראים תמימים מתעקשים לדמות לעצמם ששירים נובטים בקלות וצומחים להיות יצירה מושלמת כאילו נשרו מגבת-עינו של זיאוס. קוראים אלה אפשר נותנים כבוד לא מודע לאשליית הספונטאניות שהמשורר הלירי שואף לה, אבל רק לעיתים הם מתאמצים מעבר למסגרתם הפשטנית לשאול על השיר הטוב שאלות שכל השירים הטובים ראויים להן" (פיליפ בות).

אין שום סיבה שלא לקבל את עדות היוצר עצמו בכל הנוגע לעובדות, אם כי ניתן להתייחס בהסתייגות לעדות העצמית של משורר כלשהו על חוויותיו ואפילו על כוונותיו בשעת היצירה, "שהרי הטעם לעצם קיומה של יצירת אמנות, הוא שזו היתה הדרך היחידה אשר בה יכול היוצר לגלות לפנינו את כוונותיו לאמיתן. מה שיאמר עליהן במקום אחר, יהא בלא ספק עודף על האמת, או פחות מן האמת או סמוך לאמת". (אברקומבי).

האמצעים האמנותיים

להתעלם ממקומם ומערכם של השכל ושל העיון ביצירת שיר, למשל, כדי להשתחרר מן הצורך להתעמק בסודות הקומפוזיציה , בניתוח המרקם הלשוני ובבדיקת האמצעים האמנותיים שגוייסו ע"י המשורר לעיצוב שירו – לא זו בלבד שהיא מעין הכרזה על וויתור האינטלקט על מעמדו בחיי האדם, אלא שפירושו – וויתור מראש על מירב ההנאה הרוחנית ועל מירב הסיפוק הנפשי המזומנים לקורא.

בסעיף "טבעה האורגני של השירה" שבמבוא לספר "להבין שירה" כותבים ברוקס וורן: " ראינו איפוא שאין להביט על השיר כצרור של דברים שהם 'פואטים כשלעצמם'. אף אין לראות את השיר כדרך ש'ציידי בשורות' היו רואים אותו – כמין תיבה מקושטת או לא מקושטת, שבתוכה חבוייה איזו 'אמת' "

ודאי שאין לראות את השיר כמקבץ מיכני של אלמנטים מורכבים (משקל, מקצב, לשון ציורית, רעיון וכו') – שהונחו ביחד כדי לעשות שיר, כדרך שלבנים עושות קיר. היחס שבין האלמנטים בשיר הוא החשוב. אין זה יחס מיכני אלא יחס פנימי ויסודי. אם אמנם צריך להשוות שיר למוצר מורכב כלשהו, הרי לא לקיר אלא למשהו אורגני כמו צמח".

יסודות המבנה, הלשון הפיגורטיבית, המקצב והמצלול הם כלים בידו של המשורר. באמצעות אמצעים אלו 'אומר' המשורר את שיש לו לומר במירב 'היעילות'. מכאן שהערכת שיר טוב מוכרחה לגלות הבנה מסויימת של כלים ומרכיבים אלו, אפילו אם הקורא אינו מתכוון להתנסות כלל בכתיבת שירה. ידיעה תיאורטית של המונחים השונים אינה מספיקה להערכה נכונה. הקורא צריך לאימון ולמיומנות של הבחנה בין "האמנות" לבין "האומנות", בין הבעה אישית, טעם אישי, אמת אישית ובין הטכניקה של היצירה. הבחנה זו, שהיא מתודית בלבד, לא תושג ע"י התעלמות מן המציאות האומנותית שבכל יצירת אמנות.

באנציקלופדיה החינוכית מצויין כי:
"מאחר שכל יצירה ספרותית נכתבת בצורה ספרותית מסויימת, הרי שהבנת הצורה תביא אותנו להבנת היצירה, ומאחר שהיא נכתבה בדור מסויים, עלינו להכיר את תכונות הדור, ובמיוחד את תכונותיה של ספרות הדור. הרי תורת הספרות ותולדותיה אינן אלא אמצעים להבנת היצירות הספרותיות, ואילו הבנה זו העיקר.... תרומת האמצעים האמנותיים היא מעל ומעבר לקישוט. זוהי תרומה עיקרית לעיצוב המשמעות הכוללת של השיר. לפעמים מתקשים הקוראים להאמין שעניינים כמו מקצב וחריזה אמנם משמשים למסירת מובן. דיעה עממית רואה אותם כפגעים טכניים, שרק המומחה מתעניין בהם, ולכל היותר הם קישוטים. אבל, כשמכירים את טיבו ואת כשרונו של משורר אמן, שוב אי אפשר להחשידו במגמות קישוטיות כדי להפגין את מיומנותו ופקחותו".

כמידת ידיעותינו בשיר, כן מידת הנאתנו ממנו. לא כל קריאה יכולה להיות ביצוע של תהליך האובייקטיבי בשלימותו. יצירות רבות דורשות מן הקורא שיהיו בידו ידיעות של חומר היסטורי או מיתולוגי מסויים, שבלעדיו אין היצירה ניתנת להבנה. כל קריאה של שיר, של סיפור או מחזה, שאנו אנוסים להפסיק אותה לשם בירור בחינה לשונית או עניינית, ואולי גם לרדת לעומקם של הדברים הנקראים ולפרשם קודם שנמשיך בקריאה – אינה קריאה אחידה, לא מבחינת הקצב או החוויה, ועל כן אינה יכולה להיות רפרדוקציה אלא רק הדרך לרפרדוקציה העתידה לבוא.

סיכום

באופן מוזר למדיי מזהה התפיסה העממית את אמנות השיר עם תוכנו דווקא, כש"תוכן" נתפש לא רק כנושא וכמושא של השיר, כעלילה וכרעיון, ולא רק כמכלול משמעויות הלשון וסמליה, אלא גם כרגש וכרצון, כיצר וכקונפליקט, כשאיפה וכמבע הנפש, בקיצור – "הנסיון הנפשי והחוויה". תפיסה זו "מרככת" את הלב ומעדנת את הנפש עד שמסקנתה תהיה – דחיית כל נסיון לערבב את ההישג האמנותי הזה עם "חומרי-חוץ" או עם "אמצעים-טכניים", יהיו חשובים ומוסכמים כאשר יהיו.

הדגשת פעילותו של הקורא בבניית עולם היצירה אין פירושה שמילוי הפערים יכול להיות שרירותי לפי נהיותיו וטעמו החופשי של הקורא. התהליך מכוון ומוגבל באמצעות חומרי ההתרחשות, התמאטיקה, הרעיונות והקישורים המפורשים שביצירה, באמצעות החוקיות המיוחדת שעולה, ושהוחדרה בקורא החל מצעדיו הראשונים בטקסט, ובאמצעות המערך התפיסתי שאופיה הז'אנרי של היצירה מעורר בקורא.

הקריאה והכתיבה מושפעות במידה רבה מהידע והניסיון האישי של הקורא והכותב. קריאה וכתיבה כוללות אינטראקציות בין הקורא, ניסיונותיו האישיים והידע הקודם שלו ובין הטקסט שבו הוא מנסה למצוא ולהביע משמעות. המודעות מחבר-קורא היא מרכזית בקריאה ובכתיבה ושתיהן בעלות אופי תקשורתי.



ביבליוגרפיה:


הוראת ספרות למידה מומחשת / אוניברסיטת ת"א

סוד אחיזת העיניים / מאיר שלו

הקורא כגיבור לשוני / אברהם הגורני

תלמידים לקויי שמיעה-אתגרים בחינוך והוראה / אביבה פלאוט