לעט עתה

מוזות

במיתולוגיה היוונית מתוארות המוזות כתשע בנותיהן של זאוס ומנמוסינה (אלת הזכרון).
המיתוס מספר שזאוס ביקר את מנמו-סינה במשך תשעה לילות רצופים, ובכל לילה תינה עימה אהבים. מנמוסינה התעברה מביקורים אלו וכעבור כשנה ילדה לזאוס תשע בנות, שהן תשע המוזות.
אולם, לדברי מסורות אחרות מוצאן של המוזות קדום עוד יותר, כיוון שהן למעשה הצאצאיות של גאיה, אלת האדמה וראשית הכל, ואורנוס, אל השמיים. מספרן של המוזות לא היה קבוע אלא והשתנה עם הזמן, בד בבד עם התפתחות סיפורי המיתולוגיה ועם פריחתן של האמנויות השונות. המיתוס היווני הקדום מספר על מוזה אחת בלבד, אך בהמשך מוצאים עדויות לשלוש מוזות: אאויד (Aoide; "שיר", "קול"), מלטה (Melete; "אימון", "תרגול") ומנמה (Mneme; "זיכרון"). בסופו של דבר, התקבע מספרן של המוזות כתשע, אך היו אלה הרומאים, שאימצו את המיתולוגיה היוונית לתרבותם ושחילקו ביניהן את תחומי האמנויות.
המוזות הן אלות השירה והמוסיקה במיתולוגיה היוונית ובתקופה מאוחרת יותר גם אלות המדעים. הן פטרוניותיהן של תחומי המחול, המוזיקה, ההיסטוריה, הספרות, המחזאות והאסטרונומיה.
בעולם האלים היווני המוזות, כמו הנימפות והסירנות, הינן אלות משנה.

הומרוס תיאר את המוזות כבנות לוויה של אפולון, אל המוסיקה ושל שלוש הגראציות, האלילות המשפיעות על סביבתן חן וחסד.
המוזות הונהגו על-ידי אפולו, אל האור, היופי והאמנויות, ויחדיו הם הנעימו את זמנם של אלי האולימפוס בנגינה, בזמרה ובריקוד. עיקר תפקידן היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים.
המוזות שיעשעו את את האלים החוגגים בזמרתן, בשעה שאפולון ליווה אותן בנגינה בלירה (אליאדה 1, 601-604).
אימן של תשע האחיות, מנמו-סינה, שהיתה אלת הזכרון, סיפרה להן בילדותן את כל שזכרה מתחילת הזמנים: את הסיפור על בריאת העולם ואת עלילותיהם של גיבורי המיתולוגיה. היא דאגה גם לספר להן על חוכמתו הרבה של אביהן, זאוס, מלך האלים.
המוזות חיברו את שיריהן על פי סיפורי אימן והיו יושבות לרגלי כס המלכות של זאוס ושרות שירי שבח ותהילה לו ולשאר האלים.

הסיודוס לא הבחין בחלוקת תפקידים ביניהן ואמר עליהן: "הן היו תמיד בדיעה אחת, חסרות דאגה היו וליבן נתון לשירה. אשרי מי שתאהבנה אותו המוזות. אפילו צער ודאגה בלב האיש, ברגע שישמע את שיר המוזות ישכח את צרותיו ואת מחשבותיו הנוגות. זוהי מתנתן הקדושה של המוזות לבני האדם". המוזות משכיחות עצב, מקנות דעת ומשרות חדווה ואהבת היופי וכל משורר זקוק לעזרתן. המוזות מעניקות כשרון דיבור למלכים וכשרון שירה ונגינה למשוררים ולאמני המוזיקה.
רק בתקופת הקיסרות הרומית נתקבלה חלוקה המייחסת לכל אחת מהמוזות אחת מהאמנויות:

קליופה, החשובה במוזות, היא המוזה של השירה האפית
קלאו – של מדע היסטוריה
אוטרפה – שלהשירה הלירית, מוזיקה והנגינה בחליל
טריפסיכורה – של המחול
ארטו – של שירת האהבה
מלפומנה – של הטרגדיה
תאליה – של הקומדיה
פוליהימניה – של ההימנונות הדתיים / של שירת הקודש / שירי תהילה לאלים
אורניה – של מדע והשירה האסטרונומית / אסטרונומיה ואסטרולוגיה

המוזות קבעו את מקומו של הסיודוס בין המשוררים (תיאוגוניה 23-24). היו גם גרסאות אחרות. אגדות נפוצו על משוררים שניסו להתחרות במוזות וכולם נושלו ונענשו, לדוגמה המשורר התראקי תאמיריס, שרצה לנצח אותן בתחרות, הוכה על ידיהן בעוורון. המוזות גזלו ממנו את כשרון הזמרה והשכיחו ממנו את היכולת לפרוט על מיתרים (איליאדה 2, 594-600), וכן הסירנות שאיבדו את כנפיהן וירדו אל הים.

בתחילה היו כנראה המוזות, כמו הנימפות, אלות יער ומעיינות, ופולחנן היה מצוי בתראקיה ובצפון יוון. לפי האגדה נולדו המוזות בפיריה שבמוקדון ליד האולימפוס. הר הליקון והר פרנסוס שליד דלפוי נחשבו למשכנן. בשלושת המקומות הללו ובסביבותיהם התקיימו פולחנות של המוזות. בתקופה הקלאסית ולאחריה פשט הפולחן גם למקומות אחרים. הוקמו אגודות למען פולחן המוזות. לפני צאתם לקרב הקריבו מלכי ספארטה למוזות.
מנהג עתיק בקרב הזמרים והמשוררים היה לפנות אל המוזות בתחילתה של יצירה, כמו למשל: "שירי לי מוזה, על זעמו של אכילס, בנו של פליאוס !" – כפי שפותחת ה'איליאדה'.

איש אשר פקדוהו המוזות היה קדוש ומקודש מכל כוהן.

המוזות באמנות

המונח מוזה חדר לכל שטחי האמנות והפך שם נרדף להשראה.

המוזות היו נושא מקובל בציור ובפיסול. האמנים נהגו לגוון את דמויות המוזות, ובמרוצת הזמן נוצרה מסורת שלפיה תוארו קליו וקליופס כשבידיהן קולמוס ומגילות, סימלה של אורניה היה גלובוס, בידי מלפומנה ותאליה הושמו מסיכות תיאטרון, ובידי טרפסיכורה – הנבל ובידי אוטרפה – החליל הכפול.

תבליט של המוזות ממאנטיניאה במזרח ארקציה (בערך משנת 320 לפניה"ס) נמצא במוזיאון הלאומי באתונה; פסל עשוי שיש גדול מן המציאות, של המוזה אראטו (מן המאה הרביעית לספריה) – בפירנצה, מוזיאון אופיצי – נחשב לפסל העתיק האחרון שיוצרו חתם עליו את שמו. שש המוזות מוצגות בשני ציורים מאת אוסטאש לה סיואר, בערך משנת 1640 פאריס, מוזיאון הלובר.
לעיתים קרובות ביותר צויירו המוזות בפמלייתו של אפולון, למשל ע"י ניקולה פוסן (בפארנאס, בערך משנת 1625, מדריד, מוזיאון הפראדו) או ע"י ז'אקופו אמיגוני (אפולון בחברת המוזות, ציור פרסקו בטירת שלייסהיים ליד מינכן, בערך משנת 1720.

הרודוטוס העניק לתשעת הספרים שכללו את יצירתו ההיסטורית את שמן של תשע המוזות (וגיתב לקח ממנו דוגמה באפוס על הפליטים ממלחמות המהפכה הצרפתית, 'הרמן ודורותיאה'.

האוניברסיטה העתיקה הראשונה באלכסנדריה נקראה על שמן 'מוזיאון', והעניקה בכך למוזיאונים שלנו את שמם – ביתן של המוזות.