למה, לעזאזל, אני כותב?

לומר את זה דוּגְרִי: לכתוב, בשבילי, זה לבכות כמו ילד. "ואם תבכה, יועיל

לך?" שואלים הגדולים את הילד מבלי לתפוס שעצם מוּפרכוּת השאלה

מַתְנֶה, כמו טיב הקול את טיב ההד המוחזר ממנו, את כל מוּפרכוּתה

הצפויה-מראש של התשובה. הילד איננו בוכה כְּדֵי שֶ, הוא בוכה מִפְּנֵי שֶ.

השְֹּרָף מוּקָז מקליפת-העץ כי העץ נחתך. הדם שותת מן הגוף החי כי הגוף

נדקר. כתיבה, גם אם היא אקציה, היא קודם כל ריאקציה. אצלי, לרוב,

על סֵבֶל. שירים הם תחבושת אישית.

ושירה, כל חיי, בשבילי, היא שריקה בחושך. זה אינו מבטל את החושך,

אך מפחית, כמין סם מְשַכֵּךְ, את הבדידות. היא, שמשתמשת בין השאר

באוקסימורונים, מושתתת, כמו ההד עצמו, על אוקסימורון בסיסי. מה

שקורה בין הקול וההד היא שְנִיּוּת יחידאית בה צליל אחד נשמע כשניים.

מה שקורה בין העט לנייר הוא תמיד מונולוג דיאלוגי כְּפוּל-פנים: אתה

הוא הכומר המוודה ואתה הוא המתוודה. רק מחיצת-העץ של תא-

הווידוי, במסורת הקתולית, אינה אפשרית כאן, כמו שום מחיצה, כי

שניכם (שאתם אחד) רואים זה את זה באותו ראי.

האם שני שותפים-לווידוי, שהם אחד, מקילים את ה"דוגרי"? האם מי

ששורק מאימת החושך עוזר לעצמו באמת? אינני יודע תשובה אמיתית

חוץ מזאת שאינני יודע. אך עובדה: אני ממשיך לחבוט בגלי המיים. וזה

אולי מה שמונע לטבוע ומה שקוראים לו שְחִיָּה.